"לייזר לחלל", ככה אורי קורא לזה.

זה התחיל בארוחת ערב שבת אחת, די מזמן.

אורי היה בן 5 לערך וכרגיל הרוחות סביב שולחן  השבת נעו בין צחוקים לעוד יותר צחוקים ובין לבין אינספור הקנטות של כולם נגד כולם.

ככה זה אצלנו בבית, לא רק בליל שבת.

בין דאחקה לדאחקה שמנו לב שאורי מגיב בצורה מוזרה כתגובה למשהו שמישהו אמר לו, והיו שני סוגי תגובות:

1. משמיע מן 'פשששיו' כזה ובמקביל עושה תנועת העפה כזו עם היד.

2. מושיט את ידו הקטנה לאוויר בצורת תפיסה, מצמיד אליה את היד השנייה ואת שתיהן מאמץ חזק לליבו ואומר "תודה".

זה היה לי קצת מוזר, בהתחלה התעלמתי מזה אבל משזה חזר שוב ושוב , לסירוגין, פעם 'פשששיו' ופעם 'תודה' עצרתי את המהומה בשולחן
ושאלתי אותו:

"אורי, מותק, מה זה הדבר הזה שאתה עושה? התודה והפששיו הזה? זה ממלחמת הכוכבים או מהאנגרי בירדס"?

"מה פתאום אימא?!" ענה הקטן מבלי למצמץ, "זה פשוט לייזר לחלל, בכל פעם שלירן ושי  צוחקים עליי, או מעליבים אותי, אני מעיף את הדברים שהם אומרים לחלל, ובכל פעם שהם אומרים לי משהו טוב אני תופס אותו באוויר ומכניס ישר ללב וסוגר עם הידיים שלא יברח".

שקט השתלט על השולחן.

היינו המומים. כולנו.

הקופיף הקטן הזה, בן 5, עושה לנו בית ספר.

לפני כמה ימים,  שנים אחרי שנולד הלייזר בחלל ומשמש את אורי בנאמנות דיברתי איתו שוב על הנושא.

"אורי, אתה יכול להסביר לי שוב את הלייזר לחלל"? שאלתי תוך כדי מזיגת השוקו לכוס.

"בטח אימא, זה פשוט, כל מה שאת אוהבת שאומרים לך ורוצה שיכנס לך ללב את תופסת ומכניסה ישר פנימה לתוך הלב שלך וסוגרת כדי שלא ייצא ומהדקת חזק, ממש כמו ששותלים בט"ו בשבט שתיל באדמה ואחר כך מכסים באדמה שהשתיל לא ייפול ושימשיך לצמוח בפנים, לגדל שורשים ולהתפתח. וכל מה שאומרים לך ועושה לך לא טוב את מעיפה לחלל בלייזר"

"אבל רגע, למה לחלל ולא לפח"?

"כי מהחלל זה לא יכול לחזור אף פעם יותר, בחלל זה הכי רחוק מכדור הארץ"

"רגע, אני רוצה להבין, למה אתה מתכוון, תסביר לי שוב, לא בדיוק הבנתי", אמרתי .

"זה פשוט, אימא, נכון ששי ולירן  כל הזמן צוחקים על כולם"?

"כן, מתוקי, אבל אתה יודע שזה בצחוק"

"אולי הם חושבים שזה בצחוק, אבל מי שהם צוחקים עליו לא תמיד מבין שזה בצחוק, או שאולי הוא בכלל לא רוצה שיצחקו עליו בדיוק באותו הרגע, אולי אחר כך זה יהיה לו בסדר, אבל ממש עכשיו זה פוגע לו בלב ואז הוא יכול להיעלב ולבכות כי זה עושה לו פצע בלב וטיפות הדם של הלב זה הדמעות, אז כדי שלא ירדו לי טיפות דם מהעיניים של הלב אז אני חייב להעיף את הצחוקייה הזאת לחלל . הלייזר לחלל זה פלסטר ללב".

"פלסטר ללב"? שאלתי ספק המומה, ספק עוד יותר המומה.

"כן, פלסטר ללב. נכון שכשנפלתי בגן שעשועים ונפצעתי בברך אבא שם לי פלסטר והדם הפסיק לרדת? אז ככה בדיוק הלייזר לחלל עושה ללב שנפצע כי צחקו עליו".

"המממ… הבנתי, זה באמת חכם מה שאמרת, ורגע, הקטע הזה שאתה כל הזמן אומר 'תודה', תסביר לי למה אתה עושה את זה".

"אה, זה גם פשוט, אני אומר 'תודה' כי זה כמו להשקות את השתיל במים כדי שיוכל להמשיך לגדול. זה לא מספיק רק לשתול אותו
באדמה, צריך גם להשקות אותו".

אורי בגילו הצעיר, יצר עבור עצמו 2 עוגנים:   עוגן פיזי ושמיעתי שברגע שהגירוי עלה (הצחוקים של החבורה)  הם עזרו לו להתמודד עם הפצע שעלול להיות לו בלב. ועוגן נוסף שעזר לו לאמץ אל ליבו את הדברים הטובים ולהפוך אותם לחלק ממנו.
הוא יצר את העוגן בשיאו של הרגש, בתזמון מושלם, הגירוי שהוא השתמש לעוגן היה ייחודי לו והוא חזר על העוגן  שוב ושוב.
ברגע שהוא עשה את העוגנים הללו התאפשר לו לנהל באופן עוצמתי ומהיר את המצב הרגשי שלו, להתחבר אל המשאבים החיוביים שלו, לעבור במהירות מסטייט אחד לאחר ולהשאר עוצמתי מול הקושי שעלה מולו.

זה היה מדהים בעיני! ילד כ"כ צעיר דואג להיגיינה הרגשית שלו. ממש כמו שהוא יודע שעל פצע צריך לשים פלסטר כדי שלא ידמם, הוא יודע שצריך גם לשמור על הסטייט שלו ועל הרגשות שלו.

זה לא מובן מאליו בגיל צעיר כ"כ, ובעצם גם אנחנו כמבוגרים לא שומרים על ההגיינה הרגשית שלנו. אנחנו נפגעים פסיכולוגית אפילו יותר משאנחנו נפגעים פיזית, פגיעות כמו כישלון או דחייה או בדידות.  והם יכולים אפילו להחמיר אם נתעלם מהם, ויכולה להיות להם השפעה דרמטית על החיים שלנו.

המוח שלנו וההרגשות שלנו הם לא החברים המהימנים שחשבנו שהם. הם יותר כמו חברים ממש מצוברחים, שיכולים להיות לגמרי תומכים דקה אחת וממש לא נעימים ברגע שאחריו.

פעם עבדתי עם אישה שאחרי גירושים מכוערים מאוד הייתה מוכנה כבר לצאת לדייט ראשון. היא פגשה את הבחור ברשת, הוא עשה רושם של גבר מצליח ונחמד, והכי חשוב נראה שהוא ממש בעניין שלה. אז היא מאוד התרגשה וקנתה שמלה חדשה, והם נפגשו למשקה בבר. עשר דקות לתוך הפגישה הגבר נעמד ואומר " אני לא מעוניין" ויצא. האישה כ"כ נפגעה שהיא לא יכלה לזוז. כל מה שהיא יכלה לעשות זה להתקשר לחברה והנה מה שהחברה אמרה לה: "ובכן למה את מצפה? יש לך ירכיים גדולות, אין לך דבר מעניין להגיד, למה שגבר יפה ומוצלח ירצה לצאת עם לוזרית כמוך?" מזעזע נכון? שחברה יכולה להיות כזאת אכזרית. אבל זה היה הרבה פחותת מזעזע אם הייתי אומרת לכם שזו לא החברה שאמרה את זה – זה מה שהאישה אמרה לעצמה. וזה משהו שכולנו עושים, במיוחד לאחר דחייה. כולנו מתחילים לחשבו על הבעיות שלנו וכל חסרונותינו ומה היינו רוצים להיות,
מה רצינו לא להיות, אנחנו מכנים את עצמנו בשמות. אולי לא באותה חומרה – אבל אנחנו עושים את זה. זה מעניין שאנחנו עושים את זה – כי ההערכה העצמית שלנו גם ככה פגועה, למה שנרצה לפגוע אותה עוד יותר?  אנחנו הרי
לא מחמירים פגיעה פיזית בכוונה. לא הייתם חותכים את היד ומחליטים  "הו אני יודע אני אקח סכין ואבדוק כמה אני
יכול להעמיק את החתך.."

אבל אנחנו עושים זאת עם פגיעות רגשיות כל הזמן. למה? בגלל היגיינה רגשית גרועה. מפני שאנחנו לא מתעדפים את בריאותינו הרגשית. אנחנו יודעים מעשרות מחקרים שכאשר הביטחון העצמי שלכם ירוד, אתם יותר רגישים ללחץ וחרדה, הכשלון והדחייה
יכאיבו יותר ולוקח זמן רב יותר להתאושש מהם. אז כשאתם נדחים או שצוחקים עליכם הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא להחיות את ההערכה העצמית שלכם – ממש כמו שאורי עשה. לא להצטרף למועדון קרב ולכתוש את עצמנו. כשאתם בכאב רגשי טפלו בעצמכם באותה חמלה שהייתם מצפים מחבר טוב באמת. אנחנו צריכים לתפוס את ההרגלים הפיסכולוגיים החולים
שלנו ןלשנותם. אחד הנפוצים שבהם והנפיצים נקרא הרהור. להרהר ולחפור כשהבוס צועק עליכם, או שהמורה גורמת לכם להרגיש טיפשים, או כשיש לכם ריב גדול עם חבר ואתם פשוט לא מצליחים להפסיק לשחזר את האירוע בראש במשך ימים, לפעמים במשך שבועות ארוכים.

אורי במקום להמשיך ולהרהר בצחוקים של החבורה, לתת להם לפגוע בו ולפגוע בדימוי העצמי שלו – יצר לעצמו מנגנון עוגנים שחיזק אותו ושמר עליו – עלינו  למצוא לעצמנו גם את הכלים שיעזרו לנו להפסיק את מעגל המחשבות הטורדני, לדאוג להגיינה הרגשית שלנו ממש כמו לפיזית. ואז אתם יכולים לדמיין איך העולם יראה? אם כולם יהיו בריאים פסיכולוגית? אם אנשים היו יודעים להתגבר על הרגשות השליליים? אם הם היו חשים טוב יותר לגבי עצמם, ויותר מועצמים? אם הם היו שמחים יותר, ויותר ממומשים? אם רק תהיו יותר מעודכנים ותשנו כמה הרגלים פשוטים זה העולם שכולנו נוכל לחיות בו.